קולגה נכנס אליי.
לא ככה-סתם.
כזה שאתה רואה עליו שמשהו נשבר בדרך.

הוא עבד חודשים על ההפקה הזאת.
הכמויות, המפרט, האספקה – הכול היה סגור.
אבל משהו אחד הוא לא חשב לציין:
איך אורזים את הספרים.

והמפעל?
לא שאל.
פשוט ארז.

60 ספרים בכל קרטון.
ספרים כבדים, עבים.
בלי מחשבה.
לא מתוך רוע –
מתוך ניסיון לחסוך קצת חומר.
או פשוט חוסר ניסיון.

מה שיצר – חיה לוגיסטית.
קרטונים בגודל לא סביר.
משקל בלתי נתפס.
והם פשוט נערמו, אחד על השני, במכולה.
מפלצות חומות של קרטון.

כשהמכולה נחתה בארץ,
המחסנאים שלו לא הצליחו להזיז אותם.
הזמין סבלים.
שלושה הגיעו.
אחרי חצי שעה – שניים הלכו.
השלישי ניסה עוד אחד.
והצטרף אליהם.

אף אחד לא באמת חשב שצריך לציין את זה.
כמו שלא מציינים שצריך לנשום.

אבל במזרח הרחוק, כשלא אומרים –
זה פשוט לא קיים.

נ.ב. למיטב ידיעתי – הוא עדיין מחפש מישהו שיסכים לפרוק את זה. אם אתם מכירים מישהו בלי גב – יש פה הזדמנות 😉